המקרא, המייצג את האמונה המונותאיסטית הצרופה יוצא בחריפות ובבוז כנגד הפסלים המשוקצים כדוגמת האליל המתגולל בגללים
התורה מזהירה את בני ישראל בטרם כניסתם לארץ, שלא ללכת בדרכי אלילות הגויים, ובעיקר המצרית והכנענית, אליה נחשפו בשבתם שם. המקרא יוצאת בביטויים של תיעוב ומיאוס כלפי הפסילים: "כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. וַתִּרְאוּ אֶת-שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם" (דברים כט, טו-טז). דומה שיש כאן כפל לשון והמקרא אינו מתייחס רק לתופעה באופן כללי, אלא מתייחס לדוגמאות של חפצי פולחן אליליים מסויימים מעולם החי, שנהגו בארץ כנען ובמצרים המכונים בסלידה בשם שקוצים וגללים.
השיקוצים הם כינוי לבעלי חיים טמאים לאכילה, שחלקם אף הועלו כקרבן, כפי שמזכירם הנביא: "אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר" (סו, יז). המונח גָּלָל במקרא מתייחס לצואת בעלי חיים ובני אדם שצורתם גלולה. חומר זה שימש כחומר בעירה, בעיקר בקרב עניים או בעת מחסור בעצים להסקה: "כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד-תֻּמּוֹ" (מל"א, יד, י).
ברצוני להציע שה"גִלולים" ככינוי גנאי לפסילים מתייחס באופן ספציפי לפולחן המצרי הידוע שהיה מזוהה עם ה"חרפושית" הקשורה לגללי צואת בעלי חיים. מדובר בחותם וקמיע בדמות גב חיפושית הזבל ואילו בצדה התחתון חרוטים סמלים, ציורים או שמות אנשים. חיפושית הזבל (Scarabaeus sacer) הידועה גם בשם זבלית פרעה, היתה כבר מתקופות קדומות בעל חיים מקודש במצרים. היא נקראה במצרית בשם חֶ'פֶר במשמעות "להיברא", על שם האל חֶ'פֶרי, שעל פי אמונתם "דוחף" בכל ערב את כדור השמש לצידו השני של העולם, כך מגיע הלילה המסמל את עולם המוות עד למחרת, ששוב זורחת השמש. אמונה זו נוצרה בהשפעת התנהגות חיפושית הזבל, אשר ניזונה מגללי בעלי חיים. היא מכדררת את הזבל לכדור (גלל), מטילה בתוכו ביצה ומגלגלת את הכדור ברגליה האחוריות ולבסוף טומנת אותו בקרקע. לאחר שלב הזחל והגולם בוקעת חיפושית בוגרת שמגיחה לאוויר העולם. המצרים כאמור, האמינו שהיא מסמלת את בריאת העולם יש מאין באמצעות אל השמש.
צורתן וגודלן של החרפושיות דומה בתבניתן לחיפושית הזבל שבטבע. גודלן הממוצע של החרפושיות הוא בין 1- 3 ס"מ והן עשויות ממגוון חומרים, מינרלים ואבני חן שונות. בשנת 2018 נתגלה בבית קברות שבסקרה שבמצרים ממצא סנסציוני. בתוך שני ארונות אבן קטנים שעליו מאויירים חרפושיות נמצאו באחת מהם כמאתיים זבליות מיובשות ובשנייה שתי זבליות חנוטות העטופות בפשתן.
על החרפושיות מוצאים לעיתים דמויות בעלי חיים שהיו מקודשים למצרים והן היו הסמל האלילי הנפוץ והמזוהה ביותר, שליווה את מלכי מצרים, כוהניה ופקידיה, אך גם בפולחן היום-יומי של המון העם. הן שימשו כסמל דתי מאגי, בעיקר כקמיע הנפוץ ביותר באוכלוסייה. החרפושיות נועדו לספק לבעליהן הגנה והגשמת משאלות כגון: פריון, עושר ועוד. חלק מהן נענד באמצעות שרשרת על החזה ואולי הדבר נרמז בפסוק: "אשר יעלה את גלוליו אל לבו" (יחזקאל יד, ד). יתכן והדבר אמור במיוחד ל"חרפושית הלב", קמיע מיוחד שנענד על בית החזה כנגד לב האדם, שנמצא בכמויות גדולות.
החרפושיות הופכות להיות שכיחות החל מהאלף השני לפנה"ס במצרים ותפוצתם התרחבה לכל המזרח הים התיכון ובכלל זה ארץ כנען. עד כה נמצאו אלפי חרפושיות בארץ ישראל, כמעט בכל האתרים מתקופות אלה. מוצאן היה ממצרים ובחלקן ביצור מקומי. ה"גלולים" נזכרו כחמישים פעמים במקרא והדבר מעיד שהיה פולחן נפוץ בתרבות המצרית ועד כמה השפיע על תושבי כנען ובכללם בני ישראל, כפי ציין הנביא יחזקאל: "אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ" (יחזקאל כ ז-ח).
התורה, אפוא, כוונה דבריה בביטויים וסמלים מוכרים בתרבות המצרית ובתודעה הכנענית, שאל סכנתם נחשפו בני ישראל. המקרא, המייצג את האמונה המונותאיסטית הצרופה יוצא בחריפות ובבוז כנגד הפסלים המשוקצים כדוגמת האליל המתגולל בגללים.
(ניצבים תשפ"ב)